אף גוש לא מגיע ל־61. שניים יחד כן.

נכתב ב־21 באוגוסט 2026, והמספרים שלהלן הם של אותו יום. יומיים אחר כך התחזית מעמידה את הגוש של נתניהו על 54 מנדטים, את גוש האופוזיציה על 55 ואת המפלגות הערביות על 11; שני הגושים יחד חוצים את ה־61 ב־92% מהסימולציות, האופוזיציה לבדה ב־16% והגוש של נתניהו ב־5%. הפער של ארבעה מנדטים שהכתבה הזו עוסקת בו הצטמצם לאחד — וזה הטיעון, לא התנגדות לו.

תחזית המנדטים ל־27 באוקטובר מעמידה את גוש האופוזיציה על כ־56 מנדטים ואת הגוש של נתניהו על כ־52. אף אחד מהם אינו מגיע ל־61, וחשוב מכך — אף אחד מהם לא צפוי להגיע: גוש האופוזיציה חוצה את הרוב ב־19% מהסימולציות, והגוש של נתניהו ב־5% בלבד.

זו אינה הכרעה צמודה שמדווחים עליה בזהירות. בקריאה של שני גושים זו מפה שבה התוצאה הסבירה ביותר היא שאף צד אינו יכול להרכיב ממשלה לבדו.

כמעט אף אחד לא קורא אותה כך.

אחד־עשר המנדטים שקריאה של שני גושים משאירה בחוץ

המפלגות הערביות חזויות על 11 מנדטים, ומוחזקות כגוש שלישי ולא מקופלות לתוך האופוזיציה. צירוף שלהן משנה את האריתמטיקה לחלוטין:

	חציון	טווח 90%	מגיע ל־61
הגוש של נתניהו	52	43–60	5%
גוש האופוזיציה	56	47–65	19%
אופוזיציה + המפלגות הערביות	67	59–76	91%

תשעים ואחד אחוז אינם הכרעה צמודה גם הם, והם מצביעים לכיוון ההפוך. זו הסיבה שהקריאה הרווחת של מפת 2026 היא שהצד שאינו נתניהו מוביל ולא שהוא תקוע, וכל ניתוח שעוצר ב־56 מול 52 סיפר את החצי הפחות מעניין שלה.

אנחנו בכל זאת מחזיקים את שלושת הגושים בנפרד, מטעם סטטיסטי אחד ומטעם פוליטי אחד, ושווה להפריד ביניהם. הטעם הסטטיסטי: מודל השגיאה מניח שמנדטים נעים בחופשיות בתוך גוש, ומנדטים אינם נעים בחופשיות בין יש עתיד לחד״ש-תע״ל. קיפול שלהם יחד היה ממדל מעבר שאינו קורה, ומדווח הסתברויות גוש בטוחות מדי.

הטעם הפוליטי הוא שאחד־עשר המנדטים האלה אינם שחקן אחד. רע״ם נכנסה לקואליציה שלטונית ב־2021 בהנהגת מנסור עבאס — המפלגה הערבית העצמאית הראשונה שעשתה זאת. בל״ד שללה זאת, והתחזית נותנת לה סיכוי של 60% לא לזכות במנדטים כלל. “אופוזיציה ועוד המפלגות הערביות” הוא סכום, לא גוש שהסכים על דבר.

אז 67 הוא אריתמטיקה. זה המספר שכדאי שיהיה לקורא, והוא עדיין אינו תחזית שקמה ממשלה — מהסיבה שהחלק האחרון של הכתבה הזו עוסק בה.

למה הפער של ארבעה מנדטים אינו הסיפור

יתרון של 4 מנדטים נשמע כמו יתרון. בין שני הגושים הגדולים הוא כמעט חסר משמעות, משום שהשאלה שהאריתמטיקה הקואליציונית הישראלית שואלת אינה “מי מוביל” אלא “מי מגיע ל־61”. גוש עם 56 וגוש עם 52 מפסידים שניהם לאותו רף, וארבעת המנדטים שביניהם משנים רק לצד אחד־עשר שלמעלה.

המקום להסתכל בו הוא המפלגות שעל הקו. חמש רשימות נמצאות בסיכון ממשי שלא יזכו במנדטים כלל — בל״ד ב־60%, האחדות ב־60%, סעיף השארית “אחרות” ב־60%, כחול לבן ב־59% והמילואימניקים ב־39% — ורשימה שאינה חוצה את אחוז החסימה של 3.25% אינה זוכה בדבר: אף רשימה אחרת אינה מקבלת את קולותיה, והם נשארים מחוץ לחלוקת המנדטים. אלה התוצאות שמזיזות את מפת המנדטים, הרבה יותר מנקודת אחוז בסקר ארצי.

התקדים שאסור לשכוח

אפריל 2019 הוא התזכורת הקבועה לכך ש־61 מנדטים וממשלה הם שני דברים שונים, וכדאי לדייק מדוע — כי במבט ראשון זה נראה כמו סתירה.

גוש הוא ספירה של הרשימות שהמליצו על מועמד לראשות הממשלה. הוא אינו הסכם קואליציוני. אחרי הבחירות באפריל 2019 המליצו 65 חברי כנסת על נתניהו בפני הנשיא ריבלין — הליכוד 35, יהדות התורה 8, ש״ס 8, ישראל ביתנו 5, איחוד מפלגות הימין 5 וכולנו 4 — ועל בסיס זה הוטלה עליו הרכבת הממשלה.

הוא לא הצליח. ישראל ביתנו המליצה עליו ובכל זאת סירבה להיכנס לקואליציה: אביגדור ליברמן עמד על כך שחוק הגיוס יעבור בנוסחו המקורי, וש״ס ויהדות התורה — שישה עשר מנדטים יחד — לא הסכימו. בלי חמשת המנדטים של ישראל ביתנו נותר נתניהו על 60. אחד חסר.

מה שקרה אחר כך לא קרה קודם לכן. במקום להעביר את המנדט לבני גנץ, הצביעה הכנסת ב־30 במאי על פיזור עצמה, והמדינה חזרה לקלפי בספטמבר.

אם כן, 65 חברי כנסת רצו בו כראש ממשלה ואף 61 מהם לא הצליחו להסכים על תנאים. שני הדברים נכונים, ורק הראשון הוא מספר שתחזית מנדטים יכולה להפיק.

לכן יש לקרוא את המספר כפי שהוא. המודל הזה מעריך כיצד צפויים המנדטים ליפול. הוא אינו מודל של משא ומתן קואליציוני, של וטו מפלגתי או של מי מוכן לשבת עם מי.